התמונה מימין היא שילוב של דמויות בזמן משחק מחשב שצילם פיל טולדנו, ואת התמונה באמצע אין צורך להסביר. תמונות אלו מסכמות עבורי את מהות המישחוק ואת המטרה העיקרית שלה. השאלה הנשאלת היא: כיצד ניתן להשיג את אותה רמת ריכוז, מוטיבציה, שמחה, אנרגיה, הישגיות, הנאה, ועוד ועוד – כפי שקיימת במשחקים, גם כאשר אנחנו לא משחקים?

לצורך הניגודיות, אפשר לראות תמונה דומה למוטיבציה מתוך סביבה שהיא לא מישחקית – בתי ספר. כמובן שבתי ספר הם רק דוגמה אחת ויש עוד הרבה: מקומות עבודה, קניות, מטלות בית, נסיעה ברכב, ועוד.

 

כיצד להפוך סביבה לא מהנה, למהנה? להוסיף לה אלמנטים של משחק. הסביבה כמובן אינה משחק ואני לא מציע להתייחס לעבודה או ללימודים ממש כמשחק, אלא להוסיף לה מימדים של הנאה ומשחק. אדוארד דסי, חוקר מוטיבציה ידוע אמר "במקום לשאול איך אתה יכול לגרום למוטיבציה, אתה צריך לשאול איך אתה יכול לייצר את התנאים בהם האנשים ייצרו לעצמם מוטיבציה". אותם תנאים, הם הסביבות המשחקיות. בהקשר זה מצורף קטע שאני תמיד מתלבט אם להשתמש בו, מתוך הסרט הנפלא החיים יפים של רוברטו בניני. ההבדל במבט העיניים בין הילד לבין שאר האנשים הוא הסיפור. אני לא חושב שהוא דורש הסברים מעבר לכך.

 

ודוגמה מהשטח לסיום: מבחן חוזר הוא דרך נהדרת ליצירת התנאים בהם התלמיד מייצר לעצמו מוטיבציה. דמיינו עולם שבו תלמיד יכול לנסות לעבור מבחן מסויים שוב ושוב ובתנאי שבין בחינה לבחינה הוא פתר 20 תרגילים כאימון. זה יכול לקרות 10 פעמים עד שיצליח ואין מגבלה על הכמות (למעט נאמר לא יותר מפעם בשבוע). זה הופך את השיח מ'נכשלתי' ל- 'עדיין לא עברתי'. מ- 'קיבלת נכשל' ל- 'אתה עדיין לא יודע את החומר מספיק טוב'. מ- 'אני יורד ל- 4 יחידות' ל- 'אין מצב שאני לא עובר את זה פעם הבאה'. אצלי זה עבד ככה, וזה מייצר יופי של מוטיבציה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *