אנחנו אוהבים להכשל!

אנחנו אוהבים להכשל! את המשפט הזה אני אומר בקול דרמטי ועמוק ומסתכל על אי הנוחות של האנשים בקהל. מי מאתנו אוהב להכשל?? התשובה היא כמו שאמרתי – כולנו. במשחקים. תארו לכם משחק שבו אתם תמיד מנצחים – לא כיף גדול נכון? אנחנו מחפשים משחקים קשים בהם כנראה נכשל לא מעט – כלומר אנחנו שואבים הנאה מהכשלון (לפחות מידי פעם). הסתכלו על פניו של ילד (או מבוגר) כאשר הוא נכשל במשחק. פנים שמתארות תחושת החמצה גדולה המלווה ב- אני רוצה לנסות עוד פעם! הבעיה עם המשפט "אנחנו אוהבים להכשל!" היא ההקשר שבו הוא נאמר. בחיים האמיתיים אנחנו לא אוהבים כשלונות. אנחנו רוצים לראות את עצמנו כמוצלחים בכל דבר שאנחנו עושים, וכשלון הוא רע. כאשר אנחנו מגדירים לעצמנו יעד, אנחנו מצפים להגיע אליו. אם לקחת את הנושא לעולם הלמידה, אנחנו לא אוהבים להכשל במבחנים. השאלה היא מדוע ההבדל העצום בין עולם המשחקים לעולם האמיתי? איפה בדרך איבדנו את חדוות הכשלון? המנטרות אומרות לנו שהחיים הם לא משחק, ובחיים אין הזדמנות שניה. מצד שני, מישחוק טוען שאפשר להפוך כל דבר ליותר מישחקי ומהנה. לכן, בהקשר של כשלונות, חייבים להפוך את הכשלונות שלנו למהנים יותר, או לפחות למאיימים פחות. במשחקי וידאו למשל, בכל הפסד יש מנגינה מסויימת או קול מסויים שמתלווה אליו. עד עכשיו זכור לי המשפט "Game over man" ממשחק וידאו בילדותי. אני לא זוכר את המשחק, אבל כן זוכר את החלק של ההפסד בו. בחזרה לעולם החינוך. אני רוצה להתייחס לנושא המבחנים בתיכון, כי את המבחנים עד התיכון אין שום סיבה לא לבטל לחלוטין ולמצוא אמצעי הערכה אחרים ונכונים יותר (פינלנד, גרמניה, סינגפור, ואפילו במיתר הקטנה). לימדתי בתיכון כמורה למתמטיקה 5 יחידות לימוד – אולי המקצוע הכי מאיים מבחינת התלמידים. כל מבחן היה סוף העולם עבור התלמידים, ולא פחות מכך ההורים. איך מורידים את החרדה והופכים את הלמידה למשהו יותר מהנה או נסבל? הנה מה שעשיתי: ראשית, מורידים את נושא 'העונש' מעל השולחן. אי אפשר לשחק (ליהנות) כשחרב מונחת על צווארך, ולכן הודעתי מראש שלא יהיה מצב שאוריד תלמיד ל- 4 יחידות, אלא אם הוא יבקש זאת, או נגיע לזה בהסכמה משותפת. מצידי שיקבל 0 בכל מבחן וכל עוד הוא משתדל ורוצה, אני אמשיך להאמין בו ולעזור לו. במשחקים, יש שחקנים טובים יותר ופחות. שחקנים טובים מן הסתם ישיגו תוצאה טובה, אבל גם השחקן הטוב ביותר מפסיד מידי פעם. גם שחקנים פחות טובים יכולים לשחק שוב ושוב עד שהם ישתפרו. בעולם שלי כל מבחן/בוחן/מבדק הוא משחק. תלמיד שנבחן (שיחק) בנושא מסוים ונכשל או סתם קיבל ציון שהוא לא מרוצה ממנו, יכול להבחן (לשחק) שוב ושוב עד שהוא משתפר ומקבל ציון משביע רצון מבחינתו. כדי להבחן (לשחק) שוב, התלמיד צריך להראות שהוא התאמן לקראת המשחק הבא – כלומר תרגל שאלות בנושא וישב עם המאמן (המורה) כדי ללמוד מהטעויות שלו במשחק הקודם. מעבר לתחושת המסוגלות, האחריות עוברת ללומד. התלמיד יודע שהוא יכל לשפר ציון ואם לא עשה זאת, זו הייתה החלטה שלו. זה אולי לא הופך את חווית הכשלון למהנה יותר, אבל בהחלט הרבה פחות דרמטית. תעודות מחצית – המצב היום הוא שלתלמיד שנכשל במבחן ראשון, אין מוטיבציה להמשיך ללמוד למבחן הבא כי ציון המחצית שלו בטוח לא יהיה גבוה. בעולם שבו אתה יכול…